מנוע של תקווה: הסיפור המלא על הגיבור, האלמנה, המיליארדר והנשים שמשנות את ישראל

תארו לעצמכם את הימים שאחרי השבעה באוקטובר. את תחושת השבר, את הבלבול, את האפלה שנפלה על המדינה. בתוך התקופה הזו, כולנו חיפשנו נואשות סיפורים של גבורה, נקודות של אור שיזכירו לנו שיש עוד תקווה. הסיפור של סא"ל סלמאן חבקה ז"ל היה אחד מהבולטים שבהם. אבל הסיפור האמיתי, זה שקורה עכשיו, הוא לא רק על גבורתו במותו, אלא על האור העצום שהוא ממשיך להפיץ דרך אנשים שהחליטו לא לתת לזכרו להפוך לפוסטר על הקיר, אלא למפת דרכים לעתיד טוב יותר.

חלק ראשון: הגיבור שהשאיר אחריו צוואה של אחדות

כדי להבין את גודל הסיפור, חייבים להתחיל עם סלמאן. הוא לא היה סתם קצין. הוא היה מנהיג בנשמתו. חבריו מספרים על אדם שקט, צנוע, אבל עם עיניים בורקות ונוכחות שאי אפשר היה להתעלם ממנה. הוא היה איש של אנשים, כזה שזוכר את השמות של הילדים של הלוחמים שלו. ב-7 באוקטובר, האיכויות האלה התפרצו החוצה בעוצמה של הר געש. הוא לא חיכה לפקודה. הוא פשוט נכנס לרכב ודהר לבארי, כי הוא הבין שמנהיגות היא לא דרגה על הכתף, אלא אחריות שבוערת בלב.

הגבורה שלו בבארי היא חומר לסרטים הוליוודיים, אבל מה שהופך אותו לדמות כל כך משמעותית הוא מה שקרה אחר כך. המסר הקצר שהקליט לפני שנפל בקרב בעזה – "אני רוצה שכולנו… נהיה מאוחדים" – הפך למגדלור. זו לא הייתה סתם קלישאה. זה בא מליבו של מפקד דרוזי שחי את הישראליות במלוא מובן המילה, על המורכבויות והיופי שלה. הוא גם חי את הערכים האלה בבית. הוא היה הגב של אשתו, ערין. הוא דחף אותה ללמוד, להתפתח, להאמין בעצמה. הוא ראה את הפוטנציאל שלה וטיפח אותו. הוא הבין, אולי לפני רבים אחרים, שעתידה של החברה הישראלית טמון בשילוב אמיתי ובהעצמה של כל חלקיה, ובמיוחד בהעצמת נשים. הוא לא רק נלחם על המדינה, הוא האמין בה ובנה אותה, יום יום, בביתו ובפלוגה שלו.

חלק שני: האלמנה שהפכה את היגון למפעל חיים

כשהאסון קרה, ערין חבקה יכלה, ובצדק, לשקוע באבל הפרטי והבלתי נתפס שלה. אף אחד לא היה שופט אותה. אבל בתוך החושך, היא מצאה כוח להדליק נר, ואז עוד אחד, עד שהציתה מדורה שלמה של עשייה. היא הבינה שהדרך הטובה ביותר להנציח את סלמאן היא לא לבכות על לכתו, אלא לחיות את צוואתו. היא לקחה את האמונה שלו בהשכלה ובמנהיגות נשית, וארזה אותה לכדי רעיון קונקרטי: תוכנית מנהיגות על שמו. תוכנית שתאתר צעירות דרוזיות עם ניצוץ בעיניים, ותיתן להן את כל מה שהן צריכות כדי להפוך למנהיגות הבאות של ישראל. זו הייתה אמונה טהורה, כמעט נאיבית בעוצמתה, אבל היא הייתה נחושה להפוך אותה למציאות.

חלק שלישי: השותף הלא צפוי, והחזון שמאחורי הכסף

ופה נכנס לתמונה מישהו שאולי לא הייתם מצפים למצוא בסיפור קהילתי ואינטימי כל כך: איש העסקים והפילנתרופ עידן עופר. קל להרים גבה ולשאול מה הקשר. אבל כדי להבין את המעורבות שלו ושל אשתו, בתיה, צריך להביט הרבה יותר עמוק מהכותרות הכלכליות.

זה לא רק צ'ק, זה חיבור אישי

הדבר הראשון שחייבים להבין הוא שהחיבור של עידן עופר לסיפור הזה הוא אישי. הוא לא קרא על זה בעיתון והחליט לתרום. זה נוגע בשורשים עמוקים של החוויה הישראלית שלו, חוויה שנולדה, כמו אצל רבים, בצבא. כשהוא מספר שהוא "עוקב אחר הקהילה הדרוזית עוד מתקופת השירות הצבאי", זו לא אמירה סתמית. תארו לעצמכם צעיר ישראלי, לפני שהפך לטייקון בינלאומי, עושה שמירות בלילה במוצב נידח עם חייל דרוזי מהכפר השכן. הם חולקים קופסת שימורים, מדברים על הבית, על חלומות, ובעיקר, סומכים אחד על השני עם החיים שלהם. זו "ברית הדמים" במובן הכי בסיסי שלה. זו אחווה שנצרבת בנשמה. החוויה הזו מייצרת הבנה והערכה שלא ניתן לרכוש בשום בית ספר למנהל עסקים. היא מלמדת אותך על נאמנות, על שותפות גורל ועל המחיר הכבד שקהילות שלמות משלמות למען ביטחון המדינה.

פילנתרופיה אסטרטגית: להשקיע במכפילי כוח

הדבר השני הוא החזון האסטרטגי. אנשים במעמדו של עופר לא "זורקים" כסף. הם משקיעים. הם מחפשים את הנקודות שבהן השקעה קטנה יחסית יכולה לייצר את האפקט הגדול ביותר – מה שנקרא "מכפיל כוח". קרן משפחת עידן ובתיה עופר יכלה לתרום מיליונים לפרויקט ענק אחר. אבל כאן, הם זיהו הזדמנות יוצאת דופן: להשקיע בקבוצה קטנה של נשים צעירות, משכילות וחדורות מוטיבציה, מתוך הבנה שכל אחת מהן היא מכפיל כוח בפני עצמה.

כל סטודנטית כזו שתהפוך לעורכת דין, רופאה, יזמית או שופטת, לא רק משנה את מסלול חייה. היא משנה את מסלול חייה של משפחתה. היא הופכת למודל לחיקוי עבור מאות נערות בכפר שלה. היא מפרקת במו ידיה תקרות זכוכית וסטריאוטיפים. היא מכניסה קול חדש, רענן וחשוב למרכזי קבלת ההחלטות בישראל. ההשקעה פה היא לא בעשרה תארים אקדמיים; היא השקעה בעשר מהפכות קטנות שיחד יוצרות שינוי חברתי אדיר. זו פילנתרופיה חכמה, שמבינה שכדי לשנות מערכת, לפעמים צריך פשוט להעצים את האנשים הנכונים בתוכה.

להפוך את "ברית הדמים" ל"ברית חיים"

המעורבות של עופר היא גם אקט סמלי ורב עוצמה של מנהיגות אזרחית. הוא לוקח את המושג הטעון "ברית דמים", שקדוש לעדה הדרוזית אך גם נושא עמו כאב של שכול והקרבה, ומסייע באופן פעיל להפוך אותו ל"ברית חיים". הוא אומר במעשיו: "הכרנו אתכם בשדה הקרב, ועכשיו אנחנו רוצים להיות השותפים שלכם בבניית חברה משגשגת, שוויונית ומובילה". זו קפיצת מדרגה במערכת היחסים בין הקהילות. זו אמירה שהשותפות לא מסתיימת בבית הקברות הצבאי, אלא מתחילה באמת בקמפוס של האוניברסיטה, במשרדי ההייטק ובבתי המשפט.

חלק רביעי: נבחרת החלומות בפעולה

אז מה קורה כשלוקחים את החזון הזה ונותנים לו כנפיים? מקבלים את נבחרת החלומות של סלמאן. כל אחת מהן היא סיפור שלם:

• סיוון חלבי מדליית אל-כרמל, לא רק רוצה להיות רופאת שיניים. היא רוצה להיות התשובה לכל נערה דרוזית שאי פעם תהתה אם היא יכולה "להיות גם וגם" – גם אשת קריירה מצליחה וגם אמא ורעיה מסורה. העובדה שהיא מקדישה את זמנה הפנוי להפיג בדידות של קשישים מראה שהאמפתיה שלה היא לא רק מקצועית, היא דרך חיים.
• שרה איברהים מסאג'ור היא לוחמת. היא בחרה במסלול הכי "גברי" ו"יהודי" שיש, פכ"מ, והתמודדה עם הרמות גבה. אבל במקום להתקפל, היא החליטה להפוך את הדרך הקשה שלה לשביל סלול עבור אחרות. כשהיא עובדת כדי להכניס עוד נשים ערביות להייטק, היא למעשה בונה גשר כלכלי וחברתי שישנה את פני החברה הישראלית.
• נור גביש מירכא נוגעת בנקודה הכי רגישה – תחושת התקיעות ומשבר הזהות. היא לא מסתפקת בלהצליח בעצמה; היא רוצה לתקן את המערכת מבפנים. החלום שלה להיות שופטת נובע מרצון עז להביא צדק ושוויון לקהילה שלה. העבודה שלה על מדדי איכות חיים היא הצעד הראשון בדרך הזו.
• לאנא טאריף מדליית אל-כרמל היא ההוכחה שמנהיגות יכולה לבוא לידי ביטוי בכל מקום. היא הפכה את הפעילות הסטודנטיאלית שלה למשימת חייה, כשהיא נלחמת למען סביבה בטוחה יותר לנשים באקדמיה ודואגת לרווחתן של אימהות סטודנטיות. היא הקול של אלו שלעיתים קרובות לא נשמעות.

מסקנה: סיפור על ישראליות מנצחת

בסופו של יום, הסיפור של תוכנית המנהיגות על שם סלמאן חבקה הוא סיפור על הישראליות הכי יפה שיש. הוא שוזר יחד את גבורתו של לוחם דרוזי, את עוצמתה של אלמנה שהפכה יגון לתקווה, את חזונו של פילנתרופ שמבין שההון האמיתי של המדינה הוא האנשים שלה, ואת נחישותן של צעירות פורצות דרך שמסרבות לקבל את המציאות כפי שהיא.

זהו סיפור שמזכיר לנו שגם בימים הכי קשים, יש אנשים טובים שעושים דברים מדהימים. וזה מוכיח שוב, שהדרך הטובה ביותר לנצח את אלו המבקשים להרוס אותנו, היא פשוט להמשיך ולבנות. לבנות עוד מנהיגה, ועוד רופאה, ועוד שופטת. לבנות עתיד טוב יותר, ביחד. בדיוק כפי שסלמאן רצה.